בשנים הראשונות של חברה טכנולוגית, המנכ״ל הוא מערכת ההפעלה. החלטות, סדרי עדיפויות, פשרות, כללים לא כתובים — הכל חי בראש אחד. זו לא חולשה, זו הסיבה שצוות קטן מצליח לזוז מהר יותר מכל תהליך.
הבעיה היא שזה מפסיק להתאים לגודל הרבה לפני שמישהו שם לב. מה שהיה אינטואיציה יזמית הופך לתלות שקטה. כל החלטה מהותית חייבת לעבור דרך המנכ״ל, כי שם נמצא ההקשר.
הסימנים חוזרים על עצמם. מנהלים ממתינים לכיוון לפני שהם פועלים. החלטות חוזרות לאדם אחד גם כשהאחריות ברורה על הנייר. המנכ״ל מסיים את השבוע מותש — ועדיין מרגיש שהוא מפגר.
העבודה היא לא להחליף את המייסד בתהליך. היא להוציא החוצה בדיוק את החלק הנחוץ של מערכת ההפעלה — זכויות החלטה, ממשקים, קצב — כדי שההנהלה תוכל לזוז בלי להמתין. כשזה נעשה נכון, המנכ״ל מקבל את הטווח שלו בחזרה. כשזה נעשה גרוע, החברה מתקינה בירוקרטיה וקוראת לזה בגרות.